אימרי שפר – ב' חשוון ה'תשע"ה

ליקט וערך : שמואל אייזיקוביץ

ברגע שגילית איזו מכפות הרגליים היא הכף הימנית, כבר אין לך הרבה התלבטויות בקשר למי מהן היא הכף השמאלית. ואז נותרת רק הבעיה באיזו מהן להתחיל לצעוד"

     הגה"ק מרופשיץ זיע"א נזדמן לעיירה אחת ונכנס לביהמ"ד ומצא שם כמה חסידים שיושבים ושותים לחיים, שאלם הגה"ק ומתי אתם מתפללים וענו לו שהם מתפללים ותיקין, א"ל הגה"ק יודעים אתם מי תיקן תפלת ותיקין שלכם ולא ידעו לענות, המשיך הגה"ק ואמר אי' בחז"ל שתפלות אבות תקנום והדבר מרומז באות השנייה של שמותיהם, אברהם תיקן תפלת בוקר, יצחק תיקן תפלת צהריים, יעקב תיקן תפלת ערב, ואת תפלת ותיקין שלכם בוודאי תיקן מי שאות השנייה שבשמו היא אות ו' וזהו לוט שאהב לשתות ולכן בחר לשבת בכיכר הירדן כי כולה משקה. 

     הרימותי ידי. ובמסורה הרימותי קולי. הנה יש אנשים שקופצים ידיהם מלתת צדקה בעת שעורכים מגבית אבל לאחרים הם אומרים דעות כמה עליהן לתן, ולכן אמר מתי הרימותי קולי רק אם קיימתי קודם הרימותי ידי לתן צדקה. (תפוחי חיים)

     יהודי אחד נסע פעם מפולין לאמריקה בכדי לבקר את בנו שעבר לגור שם וראה שהוא פרק מעליו עול תורה ומצוות, א"ל אביו זש"ה לך לך מארצך ואעשך לגוי גדול.(נמלצו לחכי)

מוסר, כליות (חיים ולדר, אנשים מספרים על עצמם- 6)

     נולדתי למשפחה מסורתית, אבי היה שוטר ואימי עקרת בית. למדתי בבי"ס ואח"כ בתיכון חילוני, בגיל 16 וחצי התחלתי להתעניין בדת ומהנעשה בבתי הכנסת ולאט לאט התחלתי לחזור בתשובה לבד. עזבתי את התיכון ונכנסתי לישיבה, אבי שהיה מודאג מסוג החברים אליהם התחברתי ראה באופן חיובי את התחזקותי בדת. חבשתי כובע ולבשתי חליפה והייתי בחור ישיבה לכל דבר.

     בגיל 19 החלטתי להוציא רישיון נהיגה, הייתה זו החלטה אומללה עבורי כי היציאה הזו מקודש לחול ערערה את יראת השמים שלי. התחלתי להתעניין בדברים חיצוניים, וברגע שהצצתי נפגעתי והתחלתי לצאת מהישיבה, התקרבתי לחברי הישנים ועד מהרה מצאתי את עצמי מחוץ למסגרת, מחליף לילה ביום והכיפה נעלמה מהראש. אבי עקב אחרי בדאגה והתבייש בי מאוד, ואף היה מודאג מהתקרבותי לנערים חסרי מסגרת, שמרתי על עצמי למענו אך הייתי קרוב מאוד להיסחף אחריהם. כשנה לאחר יציאתי מהישיבה חשתי לפתע כאבים עזים באזור הגב התחתון. ולאחר מכן פתאום לא יכולתי להתפנות, לא העליתי בדעתי לגשת להוריי או לספר למישהו, סבלתי ולא אמרתי דבר. חלף שבוע, הרגשתי שאני מתנפח וסובל כאבי תופת, ברגע מסוים חשתי שמשהו עומד לקרות לי, היה לי חום גבוה והכרתי החלה להתערפל, הספקתי להתקשר לאימי ולומר לה שאיני מרגיש טוב, השפופרת נפלה מידי והתעלפתי.

     הורי חשו לדירה בה שהיתי ומצאו אותי מעולף, הם פינו אותי לביה"ח. בביה"ח ערכו לי בדיקות ומה שגילו הימם את הרופאים: כל הערכים היו גבוהים בהרבה מהנורמל ומה שהדאיג והדהים אותם כאחד היה רמת הקראטינין שלי. הרמה הגבוהה ביותר המותרת לאדם היא 1.4. הכליות בין השאר מנטרלות את הקראטינין ומוציאות אותו דרך ההפרשות, אם לאדם יש רמה של 7-14 קראטינין בדם הוא כמעט מת, ואצלי הרמה הייתה....... 30. התברר כי במשך שבועיים תפקוד הכליות שלי הלך וירד עד לקריסה מוחלטת, לא הבנתי שאם לא מתפנים זה אומר שהכליות לא עובדות, הגעתי בשעה שהן פשוט חדלו מלעבוד. מיד ביצעו בי דיאליזה, הבשורה האיומה של הרופאים להורי הייתה ששתי הכליות שלי קרסו לצמיתות. יצאתי מביה"ח כעבור חודש ומאז חיי לא היו חיים, הם הושבתו לחלוטין. הייתי צריך להגיע לביה"ח 3 פעמים בשבוע ולהתחבר למכונת דיאליזה למשך 5-6 שעות. זהו תהליך כואב ומחליש עד מאוד עד מהרה ירדתי במשקל, מ-70 ל- 45 ק"ג. הרופאים דיברו עם הורי שעליהם לדאוג להשתלת כליה, בתחילה חשבו הורי להמתין בתור, ולאחר שביררו על השתלה בתשלום הם הגיעו להבנה שאין להם אפילו עשירית מהסכום ואט אט גמלה בליבו של אבי ההחלטה לתרום לי כליה. אבי לא ראה קופ"ח 40 שנה, מאז ילדותו הוא היה בריא וחסון וכעת עמד להיכנס לביה"ח לצורך ניתוח רציני שבו יוציאו את אחת מכליותיו וישתילו אותה בגוף בנו. הוא עשה זאת באהבה ומכל הלב וכעבור חצי שנה של סבל נכנסנו שנינו לניתוח, הוציאו ממנו את הכליה ושתלו בגופי.

     התאוששתי במהירות ומהר מאוד יצאתי מביה"ח והייתי כאחד האדם. אבל רגעי החולשה בהם ראיתי את אבי החסון והחזק לאחר הניתוח שעבר אך ורק בגללי חוללו בי משהו, ואף שהוא אמר לי שהכול שווה כדי שאהיה בריא קיבלתי על עצמי שאקדיש את חיי למענו, באתי אליו ונישקתי את ידו ואמרתי: "אבא, מה שתרצה שאעשה, אעשה" הוא השיב: "אם אתה שואל, התקופה היפה ביותר שלך הייתה שהיית בחור ישיבה.. תדע לך שזה הביא לי הרבה נחת..." יצאתי ממנו בהחלטה ברורה: אני חוזר לישיבה!

     עשיתי זאת מיד, התנתקתי מכל חברי ונכנסתי לישיבה לחוזרים בתשובה. הרגשתי כמו מכונית שסטתה מדרכה, הסתבכה קצת בחולות וחזרה איכשהו לכביש המהיר וזה מה שעשיתי. למדתי היטב, קיימתי מצוות וחזרתי להיות כפי שאבי רצה, תגובתו הנלהבת והשמחה נתנה לי משנה כח והוא אמר לי: "הכול שווה בשביל לראות אותך כך". כשהגעתי לגיל 21 הציעו לי שידוך, התחתנו והקמנו בית על אדני התורה, כעבור שנה וחצי נולד לנו בן, ערכנו ברית מפוארת, כיבדתי את אבי בסנדקאות, וכשהרב הגיע למילים "ויקרא שמו בישראל" נקבתי בשם אבי שיחיה, הרב הכריז את השם ושנינו, אבי ואני פרצנו בבכי גדול שסחף אחריו את כל הנוכחים. כולם ידעו כמה הקריב אבי למעני וכמה עוגמת נפש ובושות סבל ולמרות זאת תרם לי איבר מאבריו, כדי שאזכה להינשא ולהקים משפחה.

     אחיי הלכו בעקבותיי בזה אחר זה וחזרו בתשובה וכולם אברכים בני תורה, גם הוריי התקרבו לדת והם מקפידים לקיים מצוות ולשמור שבת. לקב"ה יש דרכים להיטיב עם ברואיו, אני יודע היטב שהדבר הנורא שקרה לי הציל אותי מרדת שחת, כשאני מביט בחברים שסבבו אותי בעבר, חלקם בבתי סוהר, חלקם ניסו לבנות משפחה וכשלו, חלקם מסתובבים באפס מעשה, אני מודה לה' שהציל את חיי ואף זכיתי לבנות בית ואני אב ל-6 ילדים. אני חי בתחושה של בעל חוב כלפי אבי, מכבד אותו ומרווה אותו נחת וכבוד ועדיין חש שזה לא מספיק.

    לא מזמן הוא שיבח אותי ואמר: "אני מדמיין את המשפחה שלי בלעדיך, לא הייתה דת ולא כבוד ונחת, אתה הבאת ברכה גדולה לבית הזה לעולמי עד, ואני אומר לך בני, שלא רק את הכליה שלי הייתי נותן לך אלא גם את ליבי...." 

"חוויית השבוע שלי"

http://2all.co.il/web/Sites13/hy3/