אמרי שפר כט כסלו ה'תשע"ה
החוכמה בחיים היא לא להשיג את מה שרוצים, אלא לשמור את מה שלא כדאי להפסיד...
חברות התרופות לא באמת רוצים להבריא אנשים ממחלות. זה ניגוד אינטרסים. הם רוצים לקוחות שימשיכו להזדקק להם. (שמואל אייזיקוביץ)
הרה"ק מראפשיץ זי"ע ציווה לפני הסתלקותו שלא ידפיסו את דברי תורתו, ושגר בפי העולם שביאר טעמו בדרך צחות שלכן אינו רוצה שידפיסו ממנו ספר שאינו רוצה לישן במטה יחד עם החסיד שלו, שהרי דרך העולם שביומא דשבתא בגמר הסעודה, שוכבים במיטה לקיים "שינה בשבת תענוג , " והחסיד לוקח את ספרו של רבו אתו עד שמתנמנם וישן עם הספר, "וע''ז התבטא הרה"ק שאין ברצונו לישן במיטה יחד עם חסידו.
''מה שצדיקים פועלים בראש השנה ויום הכיפורים, יהודים פשוטים פועלים בזאת חנוכה''
הסטירה (הרב קובי לוי הי”ו)
היו אלה עשרת ימי תשובה בימים של ירושלים של מעלה. ימים של עוני דוחק ומחסור, בהם הסתובבו דרדקים ובני תשחורת עטויי פיאות מגולגלות כשבטנם צמודה לגבם עקב רזון כפוי. מדי פעם הם שקדו על תלמודם מסתפקים בלחם צר ומים לחץ, אך מרווים עצמם ממתיקותה של תורה וממעיינות חכמתה השופעים, נוגסים בכל פה בחריפות ובפילפול של אותו לחם רוחני, בבחינת ”לכו - הלחמו - בלחמי“, ואין לחם אלא תורה.
אנשים אי-אז, היו מתגוררים בבתים קטנטנים וצפופים, ללא מים בברזים, ללא חשמל, וללא שאר מכשירי הקידמה של העולם המודרני, המהווים אמצעים לנוחות בכיבוס, בבישול בשטיפת כלים ועוד. היה יום כביסה. היה יום אפיה. היה יום שחיטה ומליחה, ולמרות הדוחק והמחסור היו פניהם של תושבי העיר בורקות מאור שבעת הימים, או משביבי האור הגנוז שהתפזרו להם - עוד מימי בראשית - בין סימטאות העיר שחוברה לה יחדיו. אותם שביבים עילאיים שסייעו לצורבי אותו דור להפוך לתלמידי חכמים, שיראתם קודמת לחוכמתם. ינסו בנות הדור הנוכחי רק לחשוב על כך, שצריך לשאוב מים מן הבאר כדי לשפות סיר תבשיל על הפתיליה, שצריך לשפשף בגד בבגד עם אותה בורית קדמונית כדי להוריד כתמים, שלא לדבר על המאבק הסיזיפי להלבין חולצות לבנות... ואחר-כך להסעיד ולחתל כמה יונקים בבית, ללא תאורה, כי הנפט נגמר ותם לו בפרימוס המפוייח. כן, את עשרת ימי תשובה באותם ימים, ניתן היה למשש באצבעות. כשאמרו ”אני לדודי ודודי לי“ אזי יכולת להבחין בהבעת פניהם של צעירים וקשישים כאחת, את ”הגילו ברעדה“, שמחים על כי בוודאי ריבונם עשה להם נס להתנוסס וכתבם לחיים בספר צדיקים, ומאידך אולי הם מן הבינוניים התלויים להם בחרדת הדין - על החבל הדקיק שבין החיים והמוות - בואכה יום הכיפורים. הם ידעו לשלב בין חרדה לשמחה, ובין יראה לחדוות הלב, שהרי אין סתירה בין הדברים, אלא שאטום לבנו, מאה שנים אחרי, מלהבין זאת. אין ליחס זאת אלא לירידת הדורות, מה חבל.
ר‘ אבריימי אהרונסון גבאי הצדקה של הכולל המרכזי, היה איש מסודר וישר דרך מאין כמותו. מעבר לגדלותו בתורה, הוא היה מסור לאברכי העיר בכל נימי נפשו. כאשר היו מגיעים אליו כספי החלוקה, או תרומות מתרומות שונות, הוא היה מחלק ממון זה בהתייעצות עם המרא דאתרא על מנת לא לקפח שכר אף ברייה. על אף היותו מטופל באשה צדקת ועשרה עוללים, היה מעלים את חסרונותיו מעיניו של רב העיר, כדי לא להנות – חלילה וחס מפרוטה שלא מגיעה לו. הוא לעולם האחרון בתור הנזקקים שאין לו סוף. הנה כי כן, מאחר והיה קפדן על זכויות האחרים, ומקפיד לתת להם כדי חסרונם, קימץ וקיצץ במה שהיה מגיע למשפחתו, כך שמחזות הרעב בביתו היו מצויים תדיר. לא נחטא לאמת אם נגלה לכם, שילדיו היו מיומנים גדולים בהתגברות על תחושת הרעב, הן בשתיה רבה של מים מחד, או שינה מוקדמת עם בטן מקרקרת מאידך. תלונות? לא שמעו שם בין כותלי ביתו של ר‘ אהרונסון, ההיפך, השמחה והעליצות לדבר מצווה היו מפכים שם תדיר, כמעיין בשדה שלחין.
צריך לשים דברים על השולחן. העובדה שקופות הצדקה והתרומות היו מסורות ביד של ר‘ אהרונסון לא קנתה לו אוהדים רבים, למרות שהיה מפורסם בקנאותו לרווחת הפרט והכלל. אגב, זאת למודעי, כי כספי החלוקה לאברכים היו עד כדי מחצית או שליש כדי מחייתם, ותו לא, ולכן הרעבון תקע שם יתד לא נאמנה. מיד אחרי ראש השנה, בצום גדליהו, חולקו המעות לאברכים בתוספת מספר ביצים כמה קילוגרם קמח וכד שמן, תרומת גביר חשוב שהגיע מצפת.
במוצאי הצום נכנס לביתו של הגבאי ר‘ אהרונסון אחד האברכים ופניו עגומות עליו.“שב בבקשה“, ביקש הגבאי.“לא תודה...“. “מה אוכל לעזור לכבודו?“ שאל הגבאי. ”אני במצב קשה, קשה מאד. התמיכה שקיבלתי היום איננה מספקת, הרעב קשה מנשוא בבית, ועם מעט הפרוטות שקיבלתי ממך העברתי לחנווני שכן עדיין אני חב לו סכום עתק... והחנווני הודיע לי, שאינני יכול עוד לרכוש מזון בהקפה, והעוללים שואלים ללחם. אולי ר‘ אהרונסון תוכל להכפיל לי את המילגה ”התחנן האברך... ליבו של ר‘ אהרונסון נשבר בקירבו. הוא הכיר את מצבו של האברך, אך ידע כי הקופה ריקה וכיסי המרא דאתרא אף הם נותרו ללא קומץ פרוטות לשעת חרום. אך כדי לסבר את עיניו ואוזניו של האברך הדחוק, הוא ניגש לקופת הצדקה וניענע אותה. אף רחש, אף לא צילצול של פרוטה נשכחת לא עלה מקופסת הפח המחלידה. ”צר לי אחי ורעי, אין לי מה לתת... צר לי... פשוט אין“.
מה לעשות אחים יקרים, שלא נדע ולא נחוש לעולם דקדוקי עניות מה הם, שהרי העניות לעיתים מנוולת, אך המילים ”צר לי... פשוט אין“, עוררו רתיחה פנימית נוראה בקירבו של האברך מר הנפש. הוא הזדקף מלוא קומתו הסיט ידו לאחור וסטר סטירה מצלצלת ומכאיבה, על לחיו של הגבאי ר‘ אברימי אהרונסון. סטירה שהדיה נשמעו עד מעבר לסימטה האפורה בואכה תחנת הדליז‘נסים. ”והסוטר כסוטר לועה של שכינה“ מיד לאחר שסטר, סבב על צירו בכעס ועזב בטריקת דלת עצבנית את ביתו של הגבאי ההמום.
שתי דקות לקחו לר‘ אהרונסון להתעשת, ומיד כשנרגע אץ ושעט במלוא כוחו במורד הסימטה. לא הרחק מכיכר העגלונים, הוא פגש באברך הנסער, וביקש ממנו: ”אנא יקירי, המתן לי על מקומך עד שאשוב. אנא, אל תלך“. האברך הנסער נעצר, והתיישב על גדר אבן סמוכה. ר‘ אבריימי אהרונסון לא נח לרגע. הוא דפק בזריזות על כמה מדלתותיהם של סוחרי העיר והתחנן לקבל מהם הלוואה. המאמץ היה כדאי ומוצלח. אחרי פחות מחצי שעה הוא חזר בזריזות לכיכר העגלונים, ופגש שם באברך מר הנפש שמירר בבכי. ”קח, יקירי, הנה התמיכה הכפולה שביקשת, עם עוד תוספת נכבדה, שיהיה לכם ברווח, זו לא הלוואה זו מתנה גמורה“. האברך נרעד ומופתע הפטיר ”סליחה“ מבויישת, הרכין ראשו ופנה לדרכו.
ר‘ אבריימי אהרונסון נשם לרווחה וצעד לאיטו לעבר ביתו, נע בין צלליות לוחשות לבין כתלים מושחרים ומאובקים, בעיר של תורה מופלאה ועניות נוראה. ”ריבונו של עולם“ מלאו עיניו דמעות של טוהר וזוך מן הבריכה העליונה של מקור כל הברכות: ”אבא שבשמים, סלח לי ומחל לי על שפגעתי בבנך היקר, שהוא בן תורה ובן עליה מן המובחרים שבעיר. אינני נחום איש גמזו, אך אוי לי ואבוי לי, על כי לא היה בלבי וברוחי לדון אותו לכף זכות. על כי העניות האיומה העבירה אותו על דעתו. איך נתתי ידי לכך שייכשל ויסטור לי, כמה גרוע ושפל אני. אבא שבמרומים, אילו הייתי בן עלייה הייתי צריך לאמוד את סבלו, ועוד לפני שיסטור לי לצאת לרחובה של עיר ולהביא לו את שביקש. אני חוזר בתשובה שלמה“. סב על עקבותיו הגבאי ר‘ אבריימי אהרונסון, ומיהר לעבר ביתו של האברך, דפק על דלתו, וכשזו נפתחה ביקש ממנו ”סליחה“ חוצבת שבעה רקיעים, על כי גרם לו סבל כה מעיק וקשה.. ”סלח ומחל לי אחי ורעי, סלח לי, כדי שיסלח לי גם אבינו שבשמים ותודה לך שסטרת לי והעמדת אותי על מקומי“.
ומעתיקי השמועה שבאותו דור מספרים, שהשטן באותה שנה לא קיטרג אלא בלם פיו ארוכות. וכי מה יוכל לומר?
חוויית השבוע שלי
חברת תרופות,מחלות,דרך צחות,שינה בשבת תענוג,ראש השנה,יום הכיפורים,חנוכה,הסטירה,הרב קובי לוי,חוויית השבוע,אמרי שפר,
