חומש במדבר נקרא גם בשם "חומש הפקודים" ע"ש שכתוב בו את מנין בני ישראל.

במספר שמות. אומר הרמב"ן, שמסרו כל אחד שמותיהם למשה, כדי שיתפלל עליהם, כדרך שמזכירים אצל הצדיק.

במספר שמות כל זכר לגלגלתם. במנין כל ישראל כתוב המלה "לגלגלתם", ובשבט לוי לא כתוב לגלגלתם, הטעם הוא, מפני שחז"ל מספרים שהיה פעם ילד שנולד עם שני ראשים, אבל הוא יכול לחיות רק עד שנה, לכן בשבט לוי שמנו אותם מבן חדש לא כתוב לגלגלתם, מפני שאם יש לאחד שני ראשים לא נטעה לחשבו כשנים, אבל כל ישראל שמונים אותם רק מבני עשרים במילא לא שייך דין זה, שהרי אינו חי יותר מחודש.

איש ראש לבית אבותיו הוא. מה לשון 'הוא' שהיה לו יחוס עצמו.

לראובן אליצור ולנפתלי מסיים אחירע בן עינן רמז לפסוק יצרנהו כאישון עינו, שבזה מרומז אליצור זה יצרנהו, עינן זה אישון עינו. צריך לשמור על העיניים.

כאשר צוה ה' את משה ויפקדם במדבר סיני. ה' השוה את כל התורה שקיבל משה מה' למצוה זו של ויפקדם במדבר סיני, שהרי כל אות ואות שבתורה מרמזת לנשמותיהם של ישראל כמרומז בר"ת של ישרא"ל יש שישים ריבוא אותיות לתורה.

ה"חפץ חיים" אומר כי כאשר קורין בפ' ויגש "ובני דן חושים" מרחמים עליו על שהיה לו רק בן יחיד, אך בפר' במדבר רואים ששבט דן היה הגדול במספר לאחר שבט יהודה, ובזה רואים גודל החשיבות של נפש אחת מישראל.

יש אומרים כי דן היה תמיד מבקש מאביו שיתפלל עבורו, ובנימין שהיו לו עשרה בנים לא ביקש. ואנו רואים שלאחר המעשה של פילגש בגבעה, נשארו משבט בנימין רק 600 אנשים, ומזה אנו רואים שהאדם צריך שיתפלל תמיד.

מספר האנשים בשבט לוי היה 22,300 - פחות מכל השבטים, והטעם: רש"י אומר, מכיון שהיו נושאי הארון, אז הארון היה מכלה בהם. הרמב"ן אומר, הטעם מפני שלא עבדו במצרים ולכן לא התקיימה בהם הברכה כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. ה"כלי יקר" אומר מפני שכשגירש עמרם את יוכבד בגלל גזירת היאור, גירשו גם כל שבט לוי את נשותיהם, אך עמרם החזיר את יוכבד, וכל שבט לוי לא החזירו, ולכן היו פחות.

ב"מעינה של תורה" כתוב הטעם למה צוה ה' למנות את ישראל, כי אמרו חז"ל "דבר שבמנין אפילו באלף לא בטל" ולכן רצה הקב"ה שיהיו ישראל במנין, ולא יתבטלו לעולם.

כתוב "וּשׁנִיִם יסעו", אומרים בעלי המוסר "וְשָׁנִים יסעו" השנים של האדם נוסעים ובורחים, וצריך להזדרז ולאסוף תורה ומצוות.

ה"בעל הטורים" אומר: ראשי הדגלים היו אלו שבירכם יעקב בלשון נוכח, דגל מחנה ראובן, אצל ראובן נאמר "בכורי אתה", דגל מחנה יהודה, נאמר "יהודה אתה יודוך אחיך", דגל מחנה אפרים, נאמר "מא-ל אביך (יוסף) ויעזרך", דגל מחנה דן, נאמר "לישועתך קיויתי ה'".

"כאשר יחנו כן יסעו". אומר הרמח"ל, ישנם אנשים אשר בביתם יחמירו בכל החומרות, אך כשייצאו לדרך מקילים הם, ולהיפך, ישנם אנשים אשר בביתם מקילים הם, ומחוץ לביתם יחמירו לעיני הציבור להראות עצמם כצדיקים, לכן אומר הכתוב "כאשר יחנו כן יסעו" שינהגו באותה הנהגה כשחונים בבית וכשנוסעים בחוץ.

ועליו מטה מנשה. אומר המשך חכמה שבהתחלה מנשה היה פחות מאפרים, אבל בסוף ארבעים שנה היה מנשה יותר מאפרים, וזה שכתוב ועליו מטה מנשה שמנשה יעלה על אפרים.

בכל השבטים הנמנים על דגל כתוב ומטה עם וי"ו החיבור, אבל אצל זבולון כתוב בלי וי"ו החיבור, אומר בעל הטורים בשם המדרש תנחומא, שזבולון עסק במסחר ותמך ביששכר, לכן לא כתוב בזבולון מטה עם וי"ו כדי שלא יהיה נראה כטפל ליששכר, ללמד לנו שהיה שכרו גדול כמו יששכר ממש ולא טפל.

כי לי כל בכור... לי יהיו אני ה'. אומר המשך חכמה שה' בחר את הבכורים כל זמן שהם שלי דהיינו שהם עובדי ה', אבל אחרי העגל הם לא שלי.

אל תכריתו את שבט משפחת הקהתי. אומר הספורנו רמז להיות זהיר על הַפְּיָסוֹת במקדש שלא יזיק אחד לשני, כמו שהיה פעם שרצו על הכבש והרגו אחד לשני כמו שאמרו במס' יומא.

פר' במדבר מסתיים בתיבת "ומתו", ומפרש התרגום "ולא ימותון" כדי לסיים בדבר טוב.

הפטרה

‏והיה מספר בני ישראל כחול הים (ב-א)

בתורה נאמר גם: "ככוכבי השמים". הכוכבים מן ההכרח שיהיו מובדלים זה מזה, לפי שכל כוכב הוא עולם בפני עצמו ואם חס-ושלום יתנגשו זה בזה יחרבו עולמות שלמים. לעומת זה חול הים אינו יכול להתקיים אלא רק הודות לזה שכל גרגר-חול מודבק אל משנהו, שכן כל גרגר בפני עצמו היה נסחף בגלי הים ומושמד כליל, אלא התלכדותם של כל גרגרי-החול לגוש אחד מהווה כוח-התנגדות כביר לגלי הים. אף בני ישראל כך, אם כי כל אחד מהם הוא בבחינת עולם שלם בפני עצמו, דוגמת "כוכבי השמים" הרי מאידך אין להם קיום אלא כשהם מלוכדים יחד כחול אשר על שפת הים... (מעינה של תורה - גדול אחד מחכמי המוסר).

החול נרמס ברגלי אדם ובהמה, ואילו הכוכבים הם העצמים הגבוהים ביותר בעולם שאין שום בשר-ודם יכול להגיע אליהם. אפילו בזמן שבני-ישראל הם "כחול על שפת הים" ונרמסים ברגלי הכל, בכל זאת הם נחשבים "ככוכבי השמים" - כיצורים העליונים של האנושות, שאי-אפשר להגיע עד מעלותיהם וכשרונותיהם... (מעינה של תורה - מפי השמועה).

השלמה לפרשת בחוקותי

אף אני אלך עמכם בחמת קרי וחוזר בפרשה כמה פעמים "אף אני" כי זה כמו האב שמכה את בנו שגם לאב כואב, וזה שאמר ה' כמה פעמים אף אני כמו שאמרו עמו אנכי בצרה.

ונפלו לפניכם לחרב. אומר רש"י שיפלו לא כדרך הטבע, יש מפרשים דהיינו כמו שהיה אצל דוד שהרג את גלית, שלפי הטבע כשנופל הרוג נופל על גבו לאחריו וגלית נפל לפניו נגד דוד, כדי שדוד לא יצטרך לילך 6 אמות וזרת כמו הגובה של גלית כדי להוריד את ראשו, וזה שאמר "ונפלו" שלא כדרך הטבע.

ר"ח סיון. "סיון" ר"ת "ס" שישים ריבוא עמדו במעמד קבלת התורה, "י" עשרת הדברות, "ו" ו' סיון, "ן" חמישים יום שסופרים עד קבלת התורה.

משה קבל תורה מסיני. למה לא כתוב בסיני, מפרש הברטנורא שהכוונה ממי שנגלה בסיני וזה הקב"ה. התפארת ישראל מסביר, שסיני הוא מלשון ענוה כי הוא נמוך מכל ההרים, וזה שאמר מסיני שיש ללמוד ממשה שהיה עניו ואז תהיה לו הצלחה גדולה בתורה.

כתוב בפרשת בחוקותי, ענייני ערכין אחרי הקללות, ללמד שאפילו אחרי הקללות, כל ישראל יש להם ערך, אפילו הקטן שבהם (אמרי אמת).

 

פרקי אבות

למה נקראת מסכת אבות?

1. מפני שהם אבות למוסר.

2. שהחכמים נקראים "אבות" כמו "אבי אבי רכב ישראל".

3. מפני שדרך-ארץ קדמה (אב) לתורה.

 

בפרק א' יש חמש זוגות, האחד נשיא, והשני אב"ד:

1. יוסי בן יועזר-נשיא, יוסי בן יוחנן-אב"ד.

2. יהושע בן פרחיה-נשיא, נתאי הארבלי-אב"ד.

3. יהודה בן טבאי-נשיא, שמעון בן שטח-אב"ד.

4. שמעיה-נשיא, אבטליון-אב"ד.

5. הלל-נשיא, שמאי-אב"ד.

במס' חגיגה (פ"ב מ"ב), חולקים חמש זוגות אלו בדין סמיכה ביו"ט. הם היו המחלוקת הראשונה בש"ס.

אנטיגנוס איש סוכו היה אומר: אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, היו שני תלמידים, שם האחד צדוק, והשני בייתוס, והם לא הבינו את דברי רבם היטב, אלא הבינו מדבריו שאין ח"ו שכר וגן עדן, פקרו והקימו את כת הצדוקים על שם צדוק, ואת כת הבייתוסים על שם בייתוס. יש אומרים בדרך הלצה: למה נקראו צדוקים, מפני שהם חושבים את עצמם שתמיד הם צודקים אפי' בניגוד לדברי החכמים.